החלטה בתיק רע"א 1584/13

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיא שילה והשופטות מרוז ועובדיה) מיום 27.1.13 בע"א 24687-06-12, בגדרו התקבל באופן חלקי ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה (השופט שטרנליכט) מיום 16.5.12 בת"א 4368-08. ביסוד הבקשה ניצבת שאלת פרשנותה של תנית פיצוי מוסכם בהסכם ייבוא ושיווק דגים, שנכרת בין הצדדים ביום 10.10.07.

רקע

ב.       ביום 10.10.07 נכרת בין הצדדים הסכם המוכתר "הסכם שיווק" (להלן ההסכם), שבגדרו התחייבה המבקשת לייבא דגים מסוגים שונים, לפי דרישת המשיבה, וזו התחייבה לשווק את הדגים. בסעיף 8 להסכם נקבעה מכסת מינימום של דגים - 500 טון. בסעיף 3 להסכם נקבע, כי "זכות שיווק בלעדית (להלן בלעדיות) ניתנת למשווק לכל הארץ כולל רשתות השיווק", ובסעיף 4 להסכם נקבע, כי "המשווק אינו רשאי לקנות מוצרי דגים שהזמין מהיבואן ממקור אחר אלא אם יש חוסר בסחורה אצל היבואן". בסעיף 18 להסכם נקבע מנגנון לפיצוי מוסכם, לפיו "המפר הסכם בלעדיות זה, ישלם פיצוי לצד המקיים סך 500,000$ מבלי להוכיח טענות נזק ראשוני לבית משפט. מלבד זאת לצד המקיים זכות לתבוע נזקים נוספים בהתאם לסעדים המוקנים לו על-פי חוק".

ג.       בחודש יוני 2008 הודיעה המבקשת למשיבה על ביטולו של ההסכם בגין הפרתו, וביום 30.7.08 הגישה תביעה בבית משפט השלום בפתח תקוה (ת"א 4368-08), בה נטען, כי המשיבה הפרה את התחייבותה בהסכם לרכישת מכסת מינימום של דגים. המבקשת עתרה לחיוב המשיבה בתשלום הפיצוי המוסכם בסך 1,738,500 ש"ח. המשיבה, מצדה, הגישה תביעה שכנגד, ביום 5.2.09, בה טענה להפרות שונות של ההסכם על ידי המבקשת, ועתרה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפרות נטענות אלו בסך 2,000,000 ש"ח (לפי הטענה, הנזקים עמדו על למעלה מ-5 מיליון ש"ח, אולם התביעה הועמדה על 2 מיליון ש"ח).

ד.       בפסק דינו של בית משפט השלום (השופט שטרנליכט) מיום 16.5.12 נקבע, כי "בהזמנת 130 טון דגים, עד לחודש פברואר 2008, ואף - לכאורה - עד לחודש יוני 2008, מועד משלוח הודעת הביטול, הנתבעת [המשיבה - א"ר] לא הפרה, ואף לא ניתן ללמוד מהתנהלות זו של הנתבעת על הפרה צפויה של הסכם השיווק", וכי "נסיבות הענין מלמדות, שהנתבעת גילתה גם גילתה את דעתה, כי ברצונה לקיים את הוראות הסכם השיווק". על כן נקבע, כי "התובעת [המבקשת - א"ר] הזדרזה להסיק מסקנות בטרם עת, עת בחרה להודיע לנתבעת על ביטולו של ההסכם, כאמור בהודעת הביטול". עוד נקבע, כי המבקשת לא סיפקה סחורה שהוזמנה על ידי המשיבה, ונדחתה טענת המבקשת כי הדגים לא סופקו כיון שלא שולמה מקדמה. נאמר, כי "אין בהסכם השיווק כל הוראה לפיה אספקת הדגים תלויה בתשלום המקדמה". באשר לתביעה שכנגד נאמר, כי "הואיל והגעתי לכלל מסקנה לפיה התובעת ביטלה את הסכם השיווק שלא כדין, ברי כי בכך הפרה התובעת את הסכם השיווק". בית משפט השלום דחה את טענת המשיבה, כי הפיצוי המוסכם שבהסכם מתייחס אך ורק להפרת תנית הבלעדיות שבהסכם השיווק, בקבעו (עמ' 17 שורות 25-23) כי "כאשר נאמר בסעיף 18 להסכם השיווק, כי הפיצוי המוסכם הוא בגין הפרת 'הסכם בלעדיות זה' הכוונה להסכם השיווק בכללותו, המעניק בין השאר לנתבעת זכות בלעדיות", וכי "הפיצוי המוסכם נתבע בנוסף לפיצויים בגין ראשי הנזק השונים ובגין אותם נזקים עצמם. לפיכך אין הנתבעת זכאית לכפל פיצוי". נקבע, כי נזקיה המוכחים של המשיבה עומדים על 2,385,954 ש"ח, ולפיכך על המבקשת לשלם לה סך 2,000,000 ש"ח [הסכום שנתבע - א"ר].

ה.       המבקשת עירערה על פסק דינו של בית משפט השלום (ע"א 24687-06-12). בפסק דינו מיום 27.1.13 קבע בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא שילה והשופטות מרוז ועובדיה), כי המבקשת לא הפרה את ההסכם. נאמר, כי בהתאם להוראת סעיף 17 להסכם "על המשיבה היה לצרף את המקדמה 'עם ביצוע ההזמנה', אך היא לא צרפה את המקדמה אף לאחר שההזמנה אושרה, ונמנעה לעשות כן גם לאחר שהמערערת [המבקשת - א"ר] שלחה לה מכתב התראה", וכי "די בדברים אלה לקבוע כי המשיבה הפרה את ההסכם, הגם שבהפרה לא יסודית, לא תיקנה את ההפרה חרף ההתראה שקיבלה, ועל כן, בדין נהגה המערערת כאשר ביטלה את ההסכם, לאחר שנתנה כאמור ארכה לתיקון ההפרה". באשר לעתירת המבקשת לחיובה של המשיבה בתשלום הפיצוי המוסכם נאמר, כי "אנו מקבלים את פרשנות המשיבה להוראת הפיצוי המוסכם, כחלה על הפרת הוראות הבלעדיות שבהסכם בלבד, ולא על כל הפרה של ההסכם". נאמר, כי "קריאה אחרת של לשון ההסכם הופכת את הוראת הפיצוי המוסכם לתניה גורפת של קנס, שאינה מבדילה בין הפרה יסודית להפרה שאינה יסודית, ואשר אינה מיועדת לקבוע פיצוי בגין נזקים שהם תוצאתם המסתברת של הפרות אלו או אחרות של ההסכם", וכי "הצדדים ייחסו חשיבות מירבית לבלעדיות, כפי שהגדירו אותה, שעל כן קבעו כי הפרתה תהוה הפרה יסודית, אשר תזכה את הנפגע בפיצוי המוסכם. לא הוכח שהצדדים התכוונו להעמיד סכום פיצוי כה גבוה בגין כל הפרה, אף אם אין הפרה יסודית, וייחוס כוונה שכזו לצדדים אף אינו מתיישב עם הגיונם של הדברים". עוד נקבע, כי אין להתערב בקביעתו של בית משפט השלום לפיה "לא הוכחה הפרה צפויה של ההסכם". על רקע זה, התקבל ערעורה של המבקשת ככל שהדברים אמורים בחיובה בתשלום פיצויים למשיבה, ונדחה הערעור ככל שהדברים אמורים בחיובה של המשיבה בתשלום הפיצוי המוסכם.

הבקשה

ו.       מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען כי עניינה ב"מהלך פרשנות מרחיק לכת ורווי סתירות פנימיות של ערכאת הערעור, ביחס לסעיף פיצוי מוסכם בהסכם בלעדיות". נטען, כי "מדובר בפרשנות דחוקה המהוה התערבות מסוכנת ולא רצויה של בית המשפט קמא בחופש החוזים והנשענת על הנחות ומסקנות משפטיות שגויות". עוד נטען, כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי סותרת "את הפרשנות, שהעניקה המשיבה עצמה לסעיף זה, לרבות פרשנות שאומצה על ידה במסגרת עיקרי הטיעון מטעמה בהליך הערעור", וכי מדובר בפרשנות הגורמת לעיוות דין ולחוסר צדק, באשר המשיבה - שהפרה את ההסכם - יוצאת פטורה בלא כלום, וכן לחוסר ודאות מוחלט. נטען, כי הבקשה חורגת מעניינם של הצדדים, הואיל ויש בה כדי להשליך על פרשנות חוזים ובפרט פרשנות של סעיפי פיצוי מוסכם.

הכרעה

ז.       רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת מקום בו מתעוררת שאלה משפטית כללית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, סבורני כי בניגוד לנטען בה, היא תחומה - באופן מובהק - לעניינם של הצדדים, באשר עניינה בפרשנותו של סעיף 18 להסכם. ברם, רשות ערעור בגלגול שלישי לא תינתן כאשר עסקינן בפרשנותו של מסמך ספציפי, שאינה חורגת מעבר למערכת היחסים החוזית בין הצדדים (רע"א 385/93 בית נח - בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות פ"ד מז(3) 221 (1993); רע"א 10239/07 טלכור ספקי כח בע"מ נ' אמיתי (2008); רע"א 586/13 פלוני נ' פלוני (18.3.13) ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2, תשס"ח-2008), 213-212). גם העובדה שבית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה פרשנית שונה מזו שהגיע בית משפט השלום, אינה מצדיקה רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 6594/05 מיכקשווילי נ' הירובר שירותים בע"מ (2005); רע"א 6395/11 וייץ נ' אברט-ששון (31.10.11)). מטבע הדברים צד שנתהפך הגלגל כלפיו בערכאת ערעור אל מול הערכאה הדיונית מבקש לשוב ולסובב את הגלגל בערכאה שלישית לעבר עמדתו. במקרה דנא לא אלה פני הדברים: המבקשת זכתה בערעורה בחצי תאוותה במובן זה שבוטל חיובה בסך 2,000,000 ש"ח שנקבע בבית משפט השלום; היא מבקשת לסובב את הגלגל סיבוב שלם בכך שתביעתה שלה, שנדחתה בשתי הערכאות, תתקבל. אין בכך עילה להתערבות.

ח.      אוסיף, כי גם לגופם של דברים לא ראיתי להיעתר לבקשה. אמנם, "השאלה, אם הפרה נתונה מעמידה לצד הנפגע זכאות לפיצוי מוסכם, היא שאלה של פרשנות החוזה. אכן, תניה בדבר פיצויים מוסכמים אינה נבדלת מתניות חוזיות אחרות: מה אלה שואבות את תוקפן מהסכמת הצדדים - אף היא כך; מה אלה טעונות פירוש ויישום - אף היא כך. פירושה של תניה לפיצויים מוסכמים ייעשה על פי כללי הפירוש הרגילים של חוזים, המושתתים, בראש ובראשונה, על אומד דעתם של הצדדים" (ג' שלו, י' אדר דיני חוזים - התרופות לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי(2009) 489). סבורני, כי במכלול הכף נוטה לפרשנות שאימץ בית המשפט המחוזי. סעיף 18 להסכם עשה שימוש בתיבות "הסכם בלעדיות זה" (בעוד שההסכם מוכתר כ"הסכם שיווק"), ועל פי פשוטו קשה להלום כי מדובר בכלל התחייבויות הצדדים. יצוין, כי גם מר חיים אלגריסי בחקירתו בבית משפט השלום, מטעם המבקשת (נספח 7 לבקשה), התקשה להסביר מדוע סעיף 18 עשה שימוש במילה "בלעדיות" והפנה למר שמש (מטעם המשיבה) - ראו עמ' 7 שורות 26-17; ואולם, המבקשת נמנעה מחקירת מר שמש - "נכון שהמצהיר מטעם המשיבה שהצהיר כי מדובר רק בבלעדיות לא נחקר על הצהרתו זו" (דברי בא כוח המבקשת בדיון בבית המשפט המחוזי, נספח 4 לבקשה, בעמ' 7 שורה 17). נזכיר, כי סעיף 3 הגדיר בלעדיות כ"זכות שיווק בלעדית". עיון בהסכם מלמד, כי הבלעדיות עמדה במוקד ההסכם (ראו גם סעיף 55 לבקשה, בו נאמר כי עיקרי ההסכם הם "בלעדיות שניתנה לקפוזן (המשיבה - א"ר) בשיווק דגים שהמבקשת מייבאת"), ומשכך יש רגליים לפרשנותו של בית המשפט המחוזי כי עניינו של סעיף 18 בהפרת הבלעדיות, להבדיל מכל הפרה של ההסכם. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי בית המשפט המחוזי ביטל למעשה - בניגוד להלכה - את מנגנון הפיצוי המוסכם בשל היותו "תניה גורפת". אמנם, "בית המשפט אינו מוסמך לבטל תניה גורפת של פיצויים מוסכמים אלא לכל היותר להפחיתה" (שלו ואדר, בעמ' 511, והאסמכתאות בה"ש 685 בעמ' 512), אולם טענתה זו של המבקשת מניחה את המבוקש - כי בית המשפט קבע שמדובר בתניה גורפת, ולאחר מכן ביטל אותה. דא עקא, שבית המשפט המחוזי דן בהיותו של סעיף 18 להסכם תניה גורפת לצורך הניתוח הפרשני, על רקע לשונו, ואין המדובר במסקנה שהסיק.

ט.      תנא דמסייע לטענותיה ראתה המבקשת בעיקרי הטיעון שהגישה המשיבה בבית המשפט המחוזי, המצדדים - כך נטען - בפרשנות המבקשת. סבורני, כי השינויים בעמדתה של המשיבה בדבר פרשנותו של סעיף 18 להסכם (עמדתה בעיקרי הטיעון לעומת עמדתה בבית משפט השלום, כפי שזו עולה מפסק דינו), אינם יכולים להטות את הכף כנגד פרשנותו של בית המשפט המחוזי. אוסיף, שבעיקרי הטיעון בבית המשפט המחוזי טענה המשיבה (סעיף 24), כי הפרה יסודית של ההסכם מקנה לה זכות לפיצוי מוסכם; בית המשפט המחוזי קבע, כי הפרת ההסכם על-ידי המשיבה לא היתה יסודית, וגם מטעם זה קיים קושי להלום את טענת המבקשת בהקשר זה.

כללם של דברים

י.       נוכח האמור, אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור.

           ניתנה היום, ‏כ"ט בניסן התשע"ג (‏9.4.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il